שאלה: אנחנו הורים מודאגים שפונים אליכם בעקבות מקרי אובדנות רח"ל של אנשים צעירים מאוד. היינו רוצים לדעת: מה גורם לילדים ובני נוער לוותר על החיים? איך נוכל לזהות אצל ילדינו סימני מצוקה, ואיך נכון להתמודד ולטפל במקרה הצורך?
תשובה: אכן המקרים האחרונים עליהם שמענו מצערים מאוד ואפילו מזעזעים. לצערנו, בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעור האובדנות בקרב ילדים ובני נוער. תופעה זו מדאיגה ומעוררת בהלה בקרב הורים רבים. עם זאת חשוב לזכור כי לרוב אובדנות ניתנות למניעה, ולכן צריך להיות מודעים לסימני המצוקה ולדעת כיצד להגיב נכון גם כשהילדים לא משתפים.
סימנים
גורמים שונים נמצאו לנטייה לאובדנות (אישיותיים וסביבתיים), אך מצוקה נפשית היא כנראה הסיבה השכיחה ביותר לאובדנות בקרב ילדים ובני נוער, ובפרט דכאון. בשונה ממבוגרים, הדיכאון בקרב ילדים, הוא סמוי יותר והם בדרך כלל מביעים את המצוקה הנפשית שלהם בהתנהגות ולא בדיבור. ישנם אומנם מקרים בהם האובדנות התרחשה בהפתעה, אך ברוב המקרים הילדים שלחו מסרים גלויים או סמויים לסביבה. לכן חשוב לקבל ברצינות כל דבר שהילדים אומרים ולשים לב לשינויים בהתנהגות, כמו ירידה בשמחת החיים, עיסוק ודיבור אינטנסיביים במוות, הופעה מוזנחת, התבודדות והסתגרות, ובכלל כל שינוי קיצוני בהתנהגות הילד שווה בירור. זכרו, אתם ההורים מכירים הכי טוב את ילדכם!
קבוצות סיכון
חשוב לשים לב במיוחד לאותם ילדים ובני נוער שנמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר לאובדן חיים: נפגעי אלימות והתעללות, דחייה חברתית, מחלות קשות, כישלון ולחץ בלימודים וכאלה שברקע המשפחתי שלהם יש מקרי אובדנות.
להקדים תרופה
אפשר גם "להקדים תרופה למכה". אובדנות בקרב בני נוער נובעת לעיתים קרובות מקשיים במיומנויות תקשורת. כדי להפחית סיכון אובדני חשוב ללמד את הילדים מיומנויות כגון תקשורת בין אישית יעילה, פתרון בעיות, שליטה וניהול רגשות. גורם משמעותי שמשפיע על רכישת מיומנויות אלה הוא חשיפה לטכנולוגיה מגיל צעיר. יש לצמצם את החשיפה למסכים ולאפשר לילדים לפתח את המיומנויות החברתיות שלהם, במפגשים ישירים עם ילדים בני גילם. כמו כן לשים לב שהם לא חשופים דרך המסכים להתעללות כלשהי, נידוי חברתי, או תכנים שאינם הולמים את גילם. (כל שימוש במכשירי טכנולוגיה מוכרח להתבצע רק תחת הנחיות בי"ד רבני חב"ד ולאחר התייעצות רב או מורה הוראה).
שיחה משפחתית
במקרה שאיתרנו סימן מצוקה כלשהו אצל הילד, ננהל איתו שיחה פתוחה, ישירה וכנה. הורים רבים חוששים שזה יתן לילד רעיונות, אך מחקרים מראים שזה לא כך. בכל מקרה זה עדיף מהתעלמות מהילד, שמגבירה עוד יותר את הבדידות שלו במצב הזה.
במהלך השיחה הזו, חשוב מאוד לשמור על קור רוח, למרות הדאגה והבהלה ולהתעניין בשלומו של הילד. ניתן לדבר בצורה ישירה על החשש מהאובדנות, חשוב להביע הבנה והכרה במצוקה שלו ולחזק אצלו את האמונה והבטחון, תוך תקוה לשינוי (מבלי לבטל את חווית הסבל). הכי חשוב שהילד ירגיש שאתם איתו, מתכוונים לעזור לו, תומכים בו ואוהבים אותו. 'אני כאן בכל מצב, אתה מוזמן לפנות אליי כשתזדקק לי'. המסר הזה כמובן לא יכול לעבור רק במילים, הוא חייב להיות נוכח בתחושה של הילד לאורך השיחה כולה ובחיים בכלל.
טיפול מקצועי
במקרים של חשש מידי לחייו של הילד, יש לפנות ללא שהות, לפסיכיאטר, פסיכולוג קליני או לחדר מיון על מנת להעריך את רמת הסיכון האובדני. במקרים אלה חובה להשגיח על הילד ללא הפסקה.
פנייה לסיוע מקצועי, חשובה גם כשהחשש לחייו של הילד לא מיידי. כדאי לשקול במקרים כאלה לא רק טיפול פסיכולוגי פרטני לילד, אלא גם טיפול משפחתי, כי לפעמים הדינמיקה המשפחתית דוחקת את הילד למצב מצוקה ופתרון הקונפליקטים המשפחתיים עשוי להביא להפחתת הלחץ המופעל עליו ולשינוי סוגי הדינמקה הפנימית אשר הביאו את הילד להתנהגות האובדנית. במהלך הטיפול המשפחתי, נפתחים ערוצי תקשורת ועובדים על מיומנויות שמסייעות לילדים בזמן לחץ ומשבר ומגבירים את תחושת הלכידות והאחווה המשפחתית, וכך הילדים מרגישים שהם לא לבד ושההורים והאחים שלהם הם כתובת לסיוע בכל בעיה.
לסיכום, התאבדות בקרב ילדים ובני נוער היא דבר שאפשר למנוע בעזרת ה'. כמבוגרים עלינו לדבר עם ילדינו על הנושא ולוודא כי במידת הצורך הם מקבלים טיפול מקצועי יעיל. חשוב לציין כי הדברים האמורים לעיל אינם מחליפים ייעוץ מקצועי פרטני.
כתבה קרן אילון – מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת במרכז "אור הבית" ברחובות.
