שאלה: אנחנו הורים לארבעה ילדים. בתקופה האחרונה, אחת הבנות מבקשת ממני מידי פעם לשחק איתה. בהתחלה הזמנתי בשבילה חברות שישחקו איתה, אך היא חזרה שוב ושוב על הבקשה שאקדיש לה זמן למשחק משותף. פעם אחת נעניתי לבקשתה, אך זו לא הייתה חוויה טובה עבורי. המשחקים שלה משעממים, ואני לא מרגישה שאני באמת משחקת, אלא יותר מבצעת את ההוראות שלה. אני לא מצליחה להבין: למה שילדה צעירה תרצה לשחק עם אמא שלה? לא זכור לי שראיתי תופעה כזאת בבית שבו גדלתי, או בבתים אחרים שאני מכירה. האם זה מעיד על בעיה כלשהי?
תשובה: אצל מרבית המבוגרים, הדרך הטובה ביותר ליצור קשר היא שיח. דרך התקשורת המילולית אנחנו מצליחים להביע את עצמנו היטב ואף להבין את הזולת. אך בקרב ילדים, אחת הדרכים הטובות ביותר ליצירת קשר היא משחק. ילד שמזמין את ההורה שלו לשחק איתו, מבקש בכך להתקרב אליו, להכיר אותו וליצור ביחד שפה משותפת. עצם ההזמנה של הבת שלך למשחק משמחת מאוד ומעידה כי היא פתוחה לקשר איתך ומעוניינת בקשר.
בגובה העינים
היענות מצד ההורה למשחק תאפשר לו להכיר את הילד מזוויות חדשות, לראות כוחות שיש בו וגם קשיים שאיתם הוא מתמודד. באמצעות משחקים מסויימים, הילד אף עשוי להביע או לעבד חוויות שעברו עליו במהלך היום. היה מי שאמר כי "אתה יכול לגלות טוב יותר את אופיו של אדם במשך שעה אחת של משחק, מאשר במשך שנה שלמה של שיחה". בנוסף לכך, בזמן המשחק, גם לילד ניתנת הזדמנות להכיר את ההורה שלו מזוית שונה. פעמים רבות נתפס ההורה בעיני הילד כאדם רציני, עסוק וטרוד בעניינים שאין הוא מבין בהם דבר. בשעה קלה של משחק, הילד זוכה להביט באמא או באבא בגובה העיניים, לצחוק יחד, ליצור ולדמיין.
לשחק בהנאה
כדי לאפשר זמן משחק מיטיב ומקרב, כדאי מאוד לבחור משחק שמסב הנאה לשני המשתתפים. העיקרון הבסיסי ביותר של משחק הוא עיקרון ההנאה. משחק שאינו מסב הנאה, אינו משיג את מטרתו. הורה שמאלץ את עצמו לשחק ורק מחכה שהמשחק יסתיים, עלול ליצור תחושה אצל הילד שהוא מעיק או מקשה, ולהחמיץ את ההזדמנות לקירבה. יש סוגי משחקים רבים ועל ההורה לנסות למצוא לאיזה סוג משחקים הוא מתחבר: משחקי קופסא, משחקי לוח, משחקי דמיון, כדור, קלפים ואפילו משחקי יצירה. לא תמיד זוהי משימה פשוטה עבור חלק מההורים, למצוא משחק שהם נהנים לשחק, אך ייתכן שתופתעו לגלות עד כמה משחק יכול להיות מהנה.
משחק אישי
גם אם יש כמה ילדים שמעוניינים בו זמנית לשחק עם אמא או עם אבא, כדאי לחשוב איך מייצרים לכל אחד זמן משחק אישי, 'אחד על אחד'. יכול להיות שיערכו כמה סבבי משחק, אך בכל פעם ההורה ישחק עם ילד אחר. גם במשחק מאוד פשוט ומהיר כמו דמקה או טניס שולחן, עשוי להיווצר קשר מיוחד בין שני השחקנים. גם למשחק בקבוצה גדולה יותר יש ערך רב, אך מאידך גיסא הקשר אישי פחות.
היה מי שאמר ש"אנחנו לא מפסיקים לשחק כי אנחנו מתבגרים. אנחנו מתבגרים כי אנחנו מפסיקים לשחק". נראה שהבקשה למשחק מצד הילדים עשויה לפתוח עולם חדש גם בפני ההורים. בהצלחה במשחק!
כתבה יפעת קליין – מטפלת זוגית ומשפחתית במרכז "אור הבית" ברחובות.
