שאלה: הבן שלי בן 14 ומאוד קשה לי איתו בזמן האחרון. אני מרגישה כאילו לפתע משהו השתנה אצלו. הוא יותר בוטה ומתחצף. הוא לא מקשיב לי, וכבר נמאס לי להגיד לו שוב ושוב את אותם דברים. כשאני מנסה להתקרב אליו ולחבק אותו, הוא מתחמק ואפילו הודף אותי. אני מרגישה שאני "מאבדת" אותו חס וחלילה. אני לא רוצה לוותר עליו! מה עושים?
תשובה: הרבה נאמר ונכתב על גיל ההתבגרות המיוחד והמורכב. תקופה מלאת בלבול, פחד מן הבאות וחוסר אונים. רבות האימהות החרדות ומתפללות שתעבור התקופה הסוערת הזו. הלוואי שהיינו יכולות להיכנס לתרדמת חורף ולהתעורר לשמע ההכרזה: "אמא, מצאתי את שאהבה נפשי, וכל שעליך לעשות הוא להוביל אותי לחופה". בעודנו חולמות עולה לה הזעקה ספק מחשבה ספק טרוניה, הייתכן שהילדון הזה, שלא מזמן מלאו לו עשר שנים כבר מתנצח כאחרון הלוחמים, מתהלך בביתנו סר וזעף ובפיו חוות דעת חדה וחותכת על כל השוהה במחיצתו?!
עלינו לדעת כי ההתנהגות הזו היא ביטוי חיצוני למאבק פנימי בנפש. מהינקות ועד גיל מצוות עסוקים הילדים בעיקר בסיפוק צרכיהם הבסיסיים: מזון ושינה. לאחר מכן בא המקום של היכרות עם העולם. אחר כך יצירה והרס, משחקי לגו, בניה ופיתוח הגוף וכדומה. הנפש הבהמית תובעת את שלה. עם קבלת הפטור שלנו כהורים מעונשו של זה, מגיעה הנפש האלוקית ותובעת את שלה והיא זועקת: נער, מי אתה? מהו ייחודך עלי אדמות? במה אתה שונה מקודמיך? מהי טביעת הרגל שתחתום על אדמת החיים? זוהי שאלה עמוקה, משמעותית ומטלטלת. שאלה הפותחת דלת למאבק נוקב, שתפקידו להכריח את העומד מולו לעשות בדק בית מקיף וממצה.
מחד גיסא כמו בכולנו, קיים רצון עז לחיות ולהתקיים, רצון המצריך חתירה מתמדת ליציבות ובטחון. מאידך גיסא ה"שאלה" הנ"ל מעוררת רצון לחידוש ושינוי, רצון להתקדמות ללא גבול, פשוט לעוף. שני כוחות מנוגדים אלו פועלים בו זמנית בקרבו של הנער ולא נותנים לו מנוח (זהו בין היתר ההסבר לבלגן בחדרו של המבגר, שהוא מראה לכאוס המתחולל בנפשו).
אז מה עושים? מה מקומנו כהורים במאבק זה?
לקבל שזוהי תקופה של בלבול, ולא לפחד ממנה . זה הילד שלנו. הוא בתהליך של בירור, ולא אבדון. אם נשכיל להיות לצידו נקבל בוגר חזק, מאמין ובטוח שבעתיים. בתחילה נצפה בצורך שלו להיות כמו כולם (מותגים, לבוש, צורת דיבור), אך נזכור שאלו הם רק סממנים חיצוניים ולא מהותיים. אם לא נבהל מהם, ולא נייחס להם משמעות יתרה, נוכל לסייע לו למצוא את גבול הטעם הטוב. רק אז, כשיחוש שייך ובטוח, יתאפשר המעבר לתקופת ההתבדלות והבדיקה העצמית, אשר לעיתים תתבטא בהתכנסות, או התרסה. גם כאן נעמוד מולו ברגישות ובטחון, ונסייע לו להביע את שעל ליבו.
לקבל את העובדה שבמקביל למתבגר שלנו החותר למציאת האמת, גם אנו עוברים תהליך של בירור: עד כמה אנו נאמנים לערכים שהתווינו לנו וחיים לאורם ומהי מידת ההשפעה של החברה על התנהלותנו. עלינו להאמין שהמתבגר הוא מתנה מאיתו יתברך המאפשרת לנו לעצור, לחשוב ולהשתנות.
לקבל את עצמינו כאימהות ולהאמין שזרענו, השקנו וטיפחנו רבות שתיל זה, וכל מה שעשינו ראינו כטוב בשעתו, וזהו הטוב המדויק ביותר עבורו, הוא טמון בתוכו ודרכו הוא יצלח את הדרך.
להתמלא בכוח ולוותר על שליטה – בתקופה זו אנו נדרשות לשינוי בתפקיד ההורי שלנו. שינוי זה הוא קשה לביצוע: מעבר מהובלה, פיקוח והדרכה, לעידוד ונתינת כוח לצמוח. אם עד כה היינו כאימהות בקדמת הבמה. אלו שעיני ילדיהן היו נשואות אליהן. כעת אנו נדרשות לקחת כמה צעדים אחורה ולפנות את הבמה לשחקן אחר. המוקד הוא לחזק את הביטחון העצמי והערך העצמי של ילדינו דרך עידוד מתמיד ואמונה ביכולתם למצוא את דרכם, ולהצליח. לאורך כל הדרך אנו מאחוריהם נוכחים, תומכים ומחזקים.
להתמלא באהבה – להראות ולבטא אהבה באופן מתמיד, עקבי ומותאם. לא להיבהל מריחוק, התחמקות או הדיפה של המתבגר מקרבה או מגע שלנו. לזכור תמיד שהוא זקוק לאהבתנו כמו חמצן, ולמצוא את הדרכים המותאמות להביא אותה לידי ביטוי ע"י אמירות חמות, מחוות נעימות, השקעת זמן איכות ועוד. חשוב לשחרר את החבל, אך לא לנתק. לאהוב ולדאוג, אך לא לחנוק. בהצלחה!
כתבה גב' גאולה בלוקה מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת במרכז "אור הבית" ברחובות.
